אני אוהב לשכב עם השקיעה. לבד
אולם לזמן מה תיירים מכל העולם לא מפסיקים להגיע. להשתנות. וזה שיש מעט עד תחילתו של טקס Aarti Ganga בעיר שלי, העתיק ביותר בעולם: Varanasi.
האמת היא שכל פעם אני סובל פחות. התיירים שמבלים זמן בשפוט על ארצי. ישנם סוגים שונים: אלה ש"אוויר הודו מריח כמו קטורת, פרחים, קקי, קארי, פריטנגה ויסמין יחד. " מה אם "האוכל כאן חריף מאוד וקיבלתי התקפה מהבטן של דלהי." שאם "אלוהים חם, מלא זבובים, וילדים לא מפסיקים לבקש ממני כסף." כבד מדי. ויש את האחרים. מי שמגיע לבוש במכנסי הג'ינס וחולצות החיים שלהם ומגלה לפתע שרוצה ללבוש רק מכנסיים רחבים כתומים וחולצות צבע עניבה ולעמוד מול הגנגס ומביט אל השמיים במשך שעות על גבי שעות. מה אתה מחפש, אני לא יודע. אולי הם מתגעגעים למדינתם ומכאן הם מנסים למצוא אותה באופק. מוזר מדי.
אני עייף מדוע רבותיי כבדות מאוד, ורבותי נדירים מאוד פותחים היטב את האוזניים כי הדברים הם כאלה: הודו אינה גיהינום והיא גם לא גן עדן. כמובן שזה אתר ייחודי, בזה אני בטוח. שלי הוא לא מדינה. זה עולם. יקום.
ואני חושב שהיקום הזה מתאים לי בצורה מושלמת, כמו חליפת ולנטינו (ולנטינו הזה צריך להכין חליפות יקרות מאוד כי פעם גברת הכה אותי מכיוון שלא מלכלכת את השמלה האדומה שלה מלוכלכת במעט קקי.)
התחל את היום עם אורות השחר על הנהר, היכה אותי בגנגס עם כל הכבדים והנדירים מאוד שמצלמים ומעלים את ההערכה העצמית שלי, הולכים לארוחת הבוקר ... עם קצת מזל תמיד יש מישהו הוא נותן לי לנסות קצת פרי או ילד שזורק לי בסתר ג’אמב ג'אמון בלי שהוריו יראו אותו. וכשאני משתעממת אני הולך לרחוב הראשי וחוצה אותו משגע את הטוק טוקס, הנהגים צועקים עלי אבל אני יודע שהם אוהבים אותי, לפעמים הם אפילו נותנים לי פרחים.
המבט הכבד מאוד והנדיר מאוד אלי בפנים של חמלה. הם מאמינים שאין לי כלום, שאני עני מאוד, כי אני ישן ברחוב וחי מחמלתם של בני ארצי.
למרבה המזל יש סוג שלישי של תייר שאני אוהב. הם אלה שרואים ברחוב מתפעלים מפלאי נפלאות ארצי, שהם סקרנים, שמנסים כלים חדשים ובכל פעם שהם עוברים לצידי הם קורצים אלי ומחייכים אלי משועשעים. הם הבינו שאני כל כך מאושרת.
אולי בחיים אחרים היו אלה גם פרות קדושות מהודו.
