כרוניקה של חזרה לאי-תקינות

את הפוסט הזה כתבתי לאחר שחזרתי מהטיול הגדול השני שלנו.
טיול שהוביל אותנו לגלות את הודו, האיים המלדיביים,
סרי לנקה, מלזיה, ניו זילנד ויפן.

הלימבו

יש משהו קסום כשאתה טס, ואני לא אומר את זה בגלל העובדה שצינור אלומיניום ששוקל טונות ונשאר באוויר בזכות כוחות לא מוסברים לוקח אותך מנקודה A לנקודה B, אני אומר את זה בגלל כמה נדיר לעלות על המטוס מוקף על ידי ריחות, טעמים, צבעים, אתניות, פלאשבקים, חוויות וזיכרונות וירדו מוקפים בריחות שונים, טעמים שונים, צבעים שונים, עדויות שונות, פלאש-קולות, מחשבות ופרויקטים. (קצת קסום זה גם לצינור האלומיניום, אל תגידו לי שלא.)

מטוקיו לוונציה יש בראש שלי 9,557 ק"מ ועולם.

חזור לאי-תקינות

אני חושב שההורים שלי חושבים שאני מוזר. כמעט שנתיים אני מסתובב ובדרך חזרה אני נועל את עצמי בבית. אני לא יודע למה זה קורה לי, אבל זה קורה לי. אני זקוק לזמן להיות לבד, להטמיע את כל מה שחייתי, סוף סוף למצוא את הרגע לחשוב על כל מה שקרה בזמן הזה, לנסות להזמין - בבת אחת - את כל קטעי הפאזל שהם אפילו יותר מבולגנים מבעבר לעזוב אנשים שחוזרים מטיול נפגשים לעתים קרובות שוב, כי אני מרגיש עוד יותר אבוד!

זה נדיר, בימים הראשונים אחרי החזרה מטיול ישנו חסימה דיאלקטית ורגשית: כל כך הרבה מה לדבר וכל כך מעט מילים לספר, כל כך הרבה משמעות וכל כך מעט רגשות שמוצגים. עמוק בפנים אני יודע שיש רק אדם אחד שיצליח להבין את כל מה שחייתי, הרגשתי, סבלתי, נהנתי: לגנוב.

טיול כזה, המסופר מאבד הרבה קסם. אני יכול להגיד לכם את הגדודים אבל לא לגרום להם להחיות, אני יכול לתאר לכם את החלום שלי אבל לעולם לא אוכל לחסל את הרגש כשאתם עושים את זה, אני יכול להראות לכם את התמונות אבל לא לעורר את הצינה שהיתה הרגע להוציא אותם, אני יכול לכתוב אבל אני אפילו לא יכול למצוא דרך להזמין הכל מה שיש לי בראש וזה משגע אותי! הייתי שמח להיות מסוגל לעשות את זה, אבל איך?

אני מאוד שמח לחזור. שמחה שהפתעתי את הורי, שמחה שראיתי את אחי. שמחתי לישון בחדר שלי, זו שהשארתי בגיל 18 עם אלף פרויקטים שנדמה לי שלא הגשמתי אחד מהם ועכשיו מברכת אותי כילדה מהפכנית, עם חיים מהפכנים. אני מטייל לא טיפוסי, החופשות המשפחתיות שלי תמיד היו הולכות לאותו מקום: קווארזר, עירו של אבי, שעתיים וחצי בלבד מהעיר שלי. כמובן שבאזור אחר (מה שהפך אותו לאקזוטי הרבה יותר: אני עוזב את הפראולי שלי והולך לוונטו!).

לא תמיד חלמתי לנסוע, וזה הולך. רציתי להיות פסיכולוג, להתחתן עם החבר הראשון שלי ולהוליד בן ובת. אה אה אה. מה משנה דברים: החברים שלי מתחתנים ואני מתכנן את הטיול הבא, ברוך הבא לחיי.

ממש עכשיו אני לא יכול לדמיין את חיי ישיבה, בלי לנסועמבלי לשנות מסלול ולתת לעצמי להיות מופתע מכל הסיטואציות המוזרות, הלא מציאותיות, כמעט חלומות, שהנסיעות הביאו לחיי, זה כמו צורך חיוני. ואני יודע שאני כותב את המילים האלה (מאותו קווארזר אקזוטי), אבל רובר יכול היה לכתוב אותן. לפעמים אני מקבל תחושה ששיתפנו כל כך הרבה שהתחלנו להשתמש באותו המוח!

אני אוהב לחזור, אני אוהב לחדש שגרה, לעשות אמבטיה שלי, מיטה, מקרר, לבשל, ​​יש בלגן נפשי שאני לא יודע איך להתחיל להזמין! כן בסדר יש לי את המוח (והלב) הפוכים, אבל בדיוק למה יש לי הזדמנות לתקן את זה, להזמין אותו, לזרוק את מה שאני לא צריך ולהחליף אותו במשהו שונה, זה כמו הפעלה מחדש. כמו טיפול. נסיעה היא טיפולית, אין לי ספק!