האם אתה אחד מהתרמילאים הרבים שרוצים להכין טרקים באגם קלאו-אינלה? בהצלחה 😉 בפוסט זה אנו מספרים לכם על החוויה שלנו 🙂
באיזה כפר בין קלאו לאגם אינלה
אנחנו יוצאים בסביבות 9:00 בבוקר, הדרך לא קשה אבל היא לא חתיכת עוגה. אנחנו עוצרים לאכול בתא המותאם לביקורים, שם מונסון מבשל לנו כמה נודלס וסלט אבוקדו ואנחנו מנצלים את ההזדמנות לשבור את הקרח עם חובב סיימון-סבאפקיצ'י, לאכול, לנוח ולשתות את התה הירוק ששניהם נותנים כאן, כי כדי שתוכל קודם לשתות את המים הזורמים יש צורך להרתיח אותם, ומים יבשים חמים קצת מגעילים, אז שמים כמה עלי תה והולכים.
אחרי ארוחת הצהריים פנינו לביתו של רופא-שמאן זקן ונהנינו מאוד עם משפחתו. לא התייחסתי אבל הטרקים החלו את שתי הבטן הקטלנית וגם לטי הייתה בימים אלה של החודש ... קדימה תמונה! אז הרופא הוציא כמה שקיקים עם אבקות צבעוניות, שנעשו בתערובות של כמה צמחים: אחד משמש לקיבה, אחר לתקופה (המטפל המסכן צריך למצוץ קומץ טוב מזה), אחר להטעין אנרגיה ... בסופו של דבר עשינו טיפול שלם כל אחד, והתקדמנו שזה לא יעזור.
אנו חוזרים לכביש ואחרי כמה שעות, כשהוא מתחיל לרדת גשם, אנו מגיעים ליעד הראשון שלנו, כפר נידח בו היינו לנים בבית של משפחה משבט מקומי. הם מקבלים אותנו מאושרים מאוד עם האירוח האופייני למדינה זו. לפני ארוחת הערב אנו מנצלים את ההזדמנות להסתובב בכפר ונזיר מזמין אותנו ללכת למנזר שלו. לאחר המצגות המתאימות, המציע תה, בננות, בוטנים ואחרים מתחיל המופע. זה באמת כמו עז ואחרי כל משפט הוא מסתיים ב"שמח! שמח! " הוא שובר את התחת ואנחנו איתו. איזה מצב מוזר אבל כמה כיף! זה יכול להיות הכי טוב ביום.
אוכלים ארוחת ערב ועכשיו אנחנו בין השמיכות שאנחנו מקווים להחזיר כוחות למחר, לא דיברתי על הנופים, הם יפים, בין הרים ושדות אורז, אבל קדימה זה לא גן עדן.
מנזר אבוד בהרי מדינת שאן, 26.10.11
בשעה 7:00 לאכול ארוחת בוקר ולהתחיל את היום באנרגיה, שב -30 הדקות הראשונות של הטרקים מתאדה: לאחר שנפרדנו מהמארחים הידידותיים שלנו, אנו ממתינים 50 דקות לטפס על הר בדרך מסובכת לעיתים. הגענו חצי מתים, טוב וטי ואני, כי האחרים טריים כמו ורד, במיוחד מונסון שטיפס על ההר בכפכפים ... ועדיין יש לנו את 7-8 השעות הגרועות ביותר בחיינו! אני מגזים כן, אבל באמת, הדרך מחמירה אחרי האכילה ועם גשם של ימים עברו הכל בוצי.
הראשון להחליק ולדפוק שלולית הוא אני. וזה מדאיג אותי כרגע ... אם הייתי יודע איך היינו בסופו של דבר הייתי עובר ישר דרך המים. המדריך מכניס אותנו לאמצע ההר, אין לי מושג למה, ובא ייאוש: זה בלתי ניתן למימוש, ועם נעלי העיר שלנו יותר. לתי מחליק ונופל כמה פעמים (באחת מהגרירות האלה איתה המדריך שהיה ראוי לו, אז בירכתי אותה על כך) הנחתי את רגלי לקרסוליים בבוץ ... בקיצור כאוס מוחלט. בנוסף העייפות של אתמול והחום של הבוקר מצטבר.
אחרי 7-8 שעות הטרקים הללו אנו מגיעים למנזר בו נלון הלילה. במילים פשוטות: יש לנו בוץ אפילו מאחורי האוזניים! אז ניצלנו את ההזדמנות לעשות "אמבטיה" בזהירות לעלוקות מכיוון שאמש, גם אני וגם אני, תפסנו אחת כזו (אני לא אתאר איך).
אכלנו ארוחת ערב, שוחחנו עם סיימון-איש הברזל ונכנענו במיטותינו המאולתרות, מתות.
Inthein, 27.10.11
אנו בשוק ומחכים לתפוס את הסירה שתיקח אותנו לנאאונג-שווה. לבעיות של אתמול התווספו הכאבים המתקדמים של קרסול הלטי, ולכן החלטנו שביום האחרון נעשה זאת על אופנועים. בסופו של דבר, אפילו תירי, המדריכה, מציינת ... היא קצת ממזרית, מכיוון שבמהלך הדרך היא לא עזרה הרבה והעבירה אותנו בכבישים הגרועים ביותר ... ואז ביטלה את ההגעה לנקודה הצפויה על ידי ביצוע התירוץ לנעלינו, אבל ברגע שהחלטנו לסיים על אופנוע, הוא לא תיקן את זה. ולבסוף הוא אומר שהוא בא איתנו (אם כי יום לפני שהוא אמר שרק אדם אחד יכול לנסוע באופנוע) כי לפגוש אותנו בעיירה אינתין זה יהיה בלתי אפשרי ... אפילו לא מנהטן!
הסירה שלנו מתקרבת ... רק צריך לשקוע כדי לסיים את העבודה!
סיכום:
הכי גרוע
- Leeches והתחושה של תמיד לקבל אגרוף.
- מחליק ונופל בבוץ.
- העלייה להר שהשאיר אותנו מתים.
- צריך לשטוף בגדים בוציים אחרי הטרקים.
הכי טוב
- החוויה של הכרת שבטים ייחודיים בעולם ושיתוף זמן, צחוקים, שולחנות, שמיכות איתם היא מתגמלת מאוד, כשלעצמה ראויה למאמץ של טרקים.
- טייל בין רפידות אורז, שדות של פרחים צהובים, של צ'ילי ...
- מתעורר עם תפילות הנזירים הקטנים במקום עם צפצוף השעון המעורר (ומחייך מתחת לשמיכות כאשר מקשיבים לנזיר ממונע).
- נצלו את ההזדמנות לשוחח באנגלית וללמוד מונחים חדשים היה "Top-shit".
- הנזיר השמח והמאושר של הלילה הראשון.
- חדר האמבטיה עם נוף נהדר לכוכבים, הרבה כוכבים.
- החיוכים והברכות של הילדים שבכל כפר יצאו לפגוש אותנו.
- התחושה שכל "הגרוע" בטרקים היא רק אנקדוטה מצחיקה.
